בהר בחוקותי תש"ף


דף שבועי מס' 156  פרשת בהר בחוקותי - קוממיות, מלכות שבהוד וגשר עד הלום 


בדף זה אנו משלימים מעגל של 3 שנים של הוצאת הדף מידי שבוע. 

ממשיכים במרץ - מוזמנים להצטרף לקבלת הדף במייל מידי שבוע .


מס' 156 -בהר בחוקותי תשפ .pdf


====================================

דף שבועי מס ' 156 - בהר בחוקותי תש"פ

פרשיות בהר – בחוקותי אותן אנו קוראים השבת הן פרשיות ארץ ישראל. ממצוות שמיטה שנאמרה בהר סיני והביאה לתמיהה הידועה "מה ענין שמיטה להר סיני" ? ועד "ואולך אתכם קוממיות". 

קוממיות- הליכה בקומה זקופה היא רק כאשר עם חי חיים נורמליים בארצו. עם החי במדינה שבה צבא וכלכלה, חקלאות ומסחר. קוממיות - קומה זקופה, שתי קומות – קומה אחת על גבי השניה, קומת החומר וקומת הרוח. שכן, לעם ישראל משימה מיוחדת. לא רק להיות עם ככל העמים החי במדינה רגילה ונורמלית, אלא לנהל מדינה זו על פי הרוח - על פי דבר ה'. ולכן צריך, כמו הלכות שבת ושחיטה, גם הלכות צבא, הלכות חברה, הלכות מדינה. תורה צריך לחיות, לא רק ללמוד כטקסט תיאורטי.

זכו שתי פרשיות אלו להיות נקראות במהלך חודש אייר – חודש הגאולה. החודש הממצע, כפי שהראינו בעבר, על פי הרב קוק, בין גאולת מצרים, יציאת מצרים שהיא גאולת הגוף - גאולת החומר, לבין חג השבועות – גאולת הרוח. 

בחודש אייר, במהלך ימי ספירת העומר נמצא שבוע שתחילתו בי"ד באייר וסיומו בכ' באייר. כידוע כל שבוע בספירת העומר עומד כנגד אחת מתוך שבע הספירות (המידות) המחברות ארץ ושמים, וכל יום בשבוע עומד כנגד אחת הספירות. השבוע המתחיל בי"ד באייר זהו השבוע של ספירת "הוד". בעולם החסידות ותיקון המידות עוסקים רבות בענינה של כל ספירה וכל מידה בתכונות הנפש. וכך נאמר  : מידת ההוד, שהיא מידתו של משה רבינו ושל רבי שמעון בר יוחאי, היא מידת הענוה והביטול, שכולה הוד והדר ומעידה על רוממותו והתנשאותו של האדם. לכן צריך לזכור שההנהגה במידת הענווה דורשת זקיפות קומה.

ואכן ענוה אינה דורשת חלילה מהאדם לחוש כאסקופה הנדרסת או חוסר ביטחון עצמי. נהפוך הוא, בעלי הענוה צריכים להכיר בערך עצמם, ומידת הענוה צריכה לתת להם הרגשת כבוד עצמי, הרגשת אצילות ומלכות, כי הם עושים רצון קונם מתוך התבטלות והתכללות בו, ומכבדים את הזולת יהיה מי שיהיה. מידת ההוד היא המידה שמביאה לידי כבוד הדדי, היא הגורמת לנו ללכת בזקיפות קומה – קוממיות. ולכן מענין לראות את דברי חז"ל הקובעים : והנצח - זו ירושלים, וההוד - זו בית המקדש.  ( בבלי ברכות נח ע"א). בבית המקדש הדברים מתחברים. הקב"ה המצמצם את כבודו לשכון בבית אחד, זאת למרות ש"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך". ומצד שני המפגש של עם ישראל בירושלים ובמקדש "שעושה כל ישראל חברים". 

מידה זו באה לידי ביטוי בשבוע זה של ספירת העומר. שבוע המתחיל בי"ד באייר – פסח שני, יום בו אנשים שרצו להרגיש מחוברים באו אל משה להתלונן על שלא יכלו לעשות הפסח במועדו. השבוע ממשיך דרך ט"ז אייר – יום בו התחיל לרדת המן במדבר. המן – מבחן האמונה הגדול של בני ישראל במדבר, מבחן הרוח על החומר. מידי יום צריך לצאת וללקט. אין לך מושג האם מחר יהיה מזון. אבל אתה מפגין את האמונה הגדולה בכך שאתה הולך על פי דבר ה'. ושבוע גדול זה מסתיים בכ' באייר . 

מה מיוחד בו בכ' באייר שזכה להיות במידת "מלכות שבהוד" – המידה שמחברת מלכות עם הוד, מקדש עם ענווה, מפגישה את הקב"ה עם עם ישראל בארצו ?   

התורה מספרת כי בני ישראל היו שנה שלמה ליד הר סיני. הם הגיעו להר סיני בא' בסיון לאחר יציאת מצרים. ובמשך שנה שלמה משה עלה להר קיבל לוחות ראשונים ושבר אותם, קיבל לוחות שניים, נבנה המשכן, הוקרבו קרבנות הנשיאים. בכל הזמן הזה הענן נמצא מעל המשכן ובני ישראל חנו ולא נסעו. והנה, פתאום, בכ' באייר – עשרים לחודש השני, נעלה הענן ובני ישראל צריכים לצאת למסע.  

וכך מספרת התורה בפרשת בהעלותך:  וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָעֵדֻֽת: וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן: וַיִּסְע֖וּ בָּרִאשֹׁנָ֑ה עַל־פִּ֥י ה֖' בְּיַד מֹשֶֽׁה:

מה קרה ? מדוע בתאריך זה? מה מיוחד בתאריך זה שבו בחר הקב"ה להתחיל את מסעם של בני ישראל וַיִּסְע֖וּ בָּרִאשֹׁנָ֑ה עַל־פִּ֥י ה֖' בְּיַד מֹשֶֽׁה: מסע חגיגי ודרמטי של תקיעה בחצוצרות , הנפת הדגלים ויציאה למסע.

צריך לזכור כי מטרת יציאת מצרים לא היתה רק להוציא את בני ישראל חעבדות לחירות. אלא בעיקר הבאתם לארץ ישראל והקמת מדינה ומקדש וחברה חקלאית, עם נורמלי בארצו. ומתי ייכנסו לארץ ? הרי אם האירוע כה חשוב יש לקבוע יום מיוחד וחגיגי לציון כניסת בני ישראל לארץ ישראל. 

מכאן ניתן אולי להבין את תחילת המסע בכ' באייר. בני ישראל נמצאים ליד הר סיני מרחק של 11 יום הליכה מהארץ כפי שמופיע בתחילת ספר דברים אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ. כשמתחילים את המסע בכ' באייר מגיעים לכניסה לארץ לאחר 11 יום בתאריך ב' סיוון. לפני הכניסה לארץ כמו לפני מתן תורה יש להתכונן במשך שלושה ימים, בימים ג-ה סיון, ואז להכנס לארץ. חישוב זה מלמדנו כי ו' סיון היה אמור להיות יום הכניסה לארץ. זו כנראה הסיבה מדוע התורה אינה מציינת את חג השבועות כיום מתן תורה. חיים יהודיים של עם בארצו על פי רצון ה' זו קבלת תורה. מתן תורה בסיני הוא אינו אירוע חד פעמי בו נתקבלה התורה על ידי בני ישראל, אלא חיי יום יום על פי התורה. זו קבלת תורה קבועה ויום יומית. זה הקשר בין שמיטה להר סיני, זו קוממיות. קומה על גבי קומה – קומת הרוח על גבי קומת החומר,- לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר ה֥' צְבָאֽוֹת:

=================================

כ' באייר אם כן היה יום תחילת המסע לארץ ישראל, יום הגשמת חזון יציאת מצרים, היום שמוביל לקוממיות. 

בה' באייר תש"ח הוכרזה הקמת מדינת ישראל – שלב בקוממיות עם ישראל בארצו. וכך נאמר בהכרזה :  בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. מיד לאחר מכן החלה פלישת צבאות ערב לחיסול הקוממיות המתחדשת. בליל ה-15 במאי, שעות לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל חצה חיל המשלוח המצרי את קו הגבול הבין–לאומי המפריד בין ארץ ישראל למצרים באזור רפיח בתנועה לכוון תל אביב. 

כחלק מהתכנית לעכב ולבלום את פלישת הצבא המצרי, פוצצה פלוגה ב' מגדוד 53 של חטיבת גבעתי, כמה ימים קודם לכן , ב – 12.5 ,  את ג'סר איסדוד.

הגשר נבנה בסוף המאה ה-19 בידי השלטון העות'מאני מעל אפיק ואדי סוכריר שחצה את דרך יפו-עזה בקטע בין יִבְּנה למג'דל (כיום, אשקלון). הוא נבנה על יסודותיו של גשר מהתקופה הממלוכית והתקופה הרומית, כשלושה קילומטרים צפונית לעיירה איסדוד, ונקרא ג'סר איסדוד.

הכוח המצרי, שחצה את קו הגבול ונע לכוון תל אביב  נעצר במג'דל. ב–28 במאי יצא הכוח המצרי ממג'דל והמשיך בתנועה ללא הפרעה על ציר החוף בדרכו צפונה. ב-29 במאי – כ' אייר תש"ח, נכנס הכוח המצרי לאשדוד והמשיך צפונה כשלושה קילומטרים עד שנעצר בג'סר אסדוד המפוצץ (שבעקבות אירוע זה קיבל את השם "גשר עד הלום"). לפנות ערב, הופתעו המצרים על ידי תקיפה אווירית של ארבעת מטוסי מסרשמיט הראשונים של טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר (לימים טייסת 101). 

ב-29 במאי 1948 – כ' אייר תש"ח מונה מודי אלון למפקד הטייסת, ועוד באותו יום לפנות ערב יצא לתקיפה אווירית על הטור המצרי סמוך לגשר עד הלום. בתקיפה זו השתתפו ארבעת המטוסים הראשונים של טייסת הקרב הצעירה, מדגם "אוויה S-199" ("מסרשמיט"), שעד אז עצם קיומם בידי ישראל היה בגדר סוד. בתקיפה נהרג אחד הטייסים, אדי כהן, שסיפור חייו גם הוא דוגמה לרוח העם.

אדי נולד בתרפ"ב (2.7.1922) ביוהנסבורג, וגדל בסביבה מתבוללת. עפ פרוץ מלחמת-העולם השנייה התגייס לחיל האוויר הדרום-אפריקני, נעשה טייס של מטוס קרב, והשתתף בקרבות. מששוחרר נכנס ועבד כפקיד בעסקי אביו. פגישה עם חברים ציוניים, חיילים משוחררים, הביאה לעלייתו בשנת 1947 לארץ ולהצטרף לחבריו בקיבוץ מעיין ברוך. בפרוץ מלחמת-העצמאות הוצב כטייס בחיל-האוויר הישראלי. 

המטוס בו טס ומצא את מותו, היה מדגם אוויה S-199 , שהוא דגם צ'כי של מטוס הקרב הגרמני מסרשמיט. בתקופת מלחמת העולם השנייה כפתה גרמניה הנאצית על צ'כוסלובקיה הכבושה לייצר עבורה ציוד מלחמתי ומטוסים. המטוס נבנה על ידי חברת "אוויה". לאחר המלחמה המשיכו הצ'כים לייצר את המטוס. 

מדינת ישראל, מיד עם הקמתה,  רכשה 25 מטוסים מסוג זה. המטוסים הראשונים הוטסו לישראל במבצע בלק במטוסי תובלה כשהם מפורקים, והורכבו כאן על ידי טכנאים צ'כים. סיפור הברחת המטוסים והרכבתם בארץ , גם הוא פרק מופלא בקוממיות עם ישראל. הטיסה המבצעית הראשונה, היתה ב-29 במאי 1948 כאשר ארבעה מטוסים תקפו את הטור המצרי באזור אשדוד. למטוס בשירות חיל האוויר רשומות חמש הפלות. ביניהן , שתי דקוטות מצריות שהופלו על ידי מודי אלון מול עיניהם של תושבי תל אביב, שבעטין זכה בתואר: "גיבור תל אביב". 

כ' באייר תש"ח – יום בלימת  הפלישה המצרית בגשר עד הלום, קומת הרוח התווספה על גבי קומת החומר ("תרתי משמע"). רוח הגבורה של טייסי ולוחמי צה"ל שמסרו נפשם על קוממיות העם בארצו. ורוח מדחפי מטוסי חיל האויר שביום זה מציין את הטיסה המבצעית הראשונה שלו .  הרחמן הוא יוליכנו קוממיות בארצנו